כשזמזום צחצוח החרבות נישא באוויר התקרית בהר חריף מלמדת אותנו שיעור חשוב

45 שנים לאחר הסכמי קמפ דיוויד, נראה שהשלום עם מצרים, עוגן של יציבות אזורית, אינו נתון בסימן שאלה.

על אף הבדלי הגרסאות שבין ירושלים לקהיר באשר לנסיבות התקרית בשבת, ועל אף ההתקרבות של האחרונה לאיראן, יהיה זה מפתיע מאוד אם יתברר שהאירוע משקף תפנית במדיניות המצרית, שכן אין זו הפעם הראשונה, וסביר שלא אחרונה שאירוע כזה מתרחש.

כיוון שכך, ואף שהחייל המצרי פעל כנראה פעל לבדו, זה הלקח הראשון שניתן להפיק מהתקרית החריגה: קיום הסכמי שלום לא מעלים את העוינות ליהודים, לא במצרים ולא במקומות אחרים. ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו שאין לנו אפשרות לנוח על זרי הדפנה, גם כאשר יש מסגרת הסכמית שמייצבת את הסביבה האסטרטגית. במילים אחרות - את ביטחון ישראל, תבטיח רק העוצמה הביטחונית של ישראל, לא הסכמים מדיניים.

שנית, הפיגוע בגבול מצרים מהווה תזכורת לאתגרים האמיתיים שניצבים בפני העם בישראל. בשעה שקבוצות מסוימות בעמדות הכוח מושכות את השיח לסוגיות של "פינוק לאומי", כמו יוקר המחיה וטהרנות "פרוגרסיבית", באה התקרית הקשה ומבהירה כי עצם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל, עדיין אינו מובן מאליו.

הדיפלומטים הישראלים בקהיר נתונים בסכנה תמידית, נציגינו בירדן גם. אמנם בין הגורמים המדיניים והמערכות הביטחוניות, מתקיים שיתוף פעולה פורה, בעם המצרי והירדני, לבָּת השנאה כלפי ישראל עדיין מפעפעת. לכן, על אף שכרגע הדבר לא נראה סביר, אסור לנו להוריד מסדר היום תרחיש שבו הרגשות יתורגמו למדיניות מעשית. להיסטוריה יש דרכים משונות להתקדם.

החזית שמתקדמת לכיווננו היא כמובן זו האיראנית. הפיגוע בשבת התרחש בגבול מצרים, אבל סוף השבוע אופיין במתיחות עצומה מול טהרן וגרורותיה בלבנון, סוריה, עזה (ואולי במקומות נוספים). באוויר עומדת תחושת צחצוח חרבות ושל אפשרות ממשית למלחמה שכמוה לא ידענו.

בנסיבות אלה, אין לנו את הלוקסוס לריב בינינו. יש להיות ערוכים כאיש אחד לתרחישים הקשים ביותר. זה השיעור החריף שלמדנו במחיר כבד בהר חריף.